אומנות הקרמיקה מהעתיקות שבתחומי האומנות, מתהדרת במסורת בת אלפי שנים. העשייה בחומר (clay) הייתה מאז ומתמיד נתונה להשפעות תרבותיות חיצוניות מחד ולקשר הדוק לחברה המקומית בה נעשתה מאידך. הקשר למקום, לזמן ולחברה בה נוצרו הכלים בא לידי ביטוי בכלים ובאובייקטים בדרך עיצובם, השימוש שנעשה בהם, הטכנולוגיות בהן השתמשו היוצרים והטקסים בהם היו הכלים חלק מרכזי.

היצירה בחומר הקראמי משכה תמיד אש. הכוונה כמובן לא רק לאש הבערה השורפת את הכלים העשויים חומר, אלא, את התעניינותה של הסביבה. בשונה ממלאכות אחרות, חלק ניכר של העשייה הקראמית, בוודאי הקדומה, נעשתה מחוץ לבית המלאכה/ סטודיו. על הקדר היה לכרות את החומר, לייבשו בחוץ כדי שיוכל לכיירו, לייבש בחוץ את הכלים/ פסלים המוגמרים וכמובן לשרוף אותם בחום גבוה- או במערומים (באזור אגן הים התיכון) או בתנורים סגורים.

העיר אום אל פחם שגשגה עשייה קראמית , של עשיית כלים ששמשו לצרכי תושבי הכפר והסביבה. בתי מלאכה פעלו במקום ומשפחות הקדרים העבירו את רזי המלאכה מאב לבן. כאמור, המלאכה בחלקה הגדול נעשה מחוץ לבית המלאכה והיווה חלק מחיי היומיום של הקהילה. בכיבוש האזור ב1948 ברחו משפחות הקדרים מהכפר כמו גם מכפרי האזור וכך נגדעה מסורת ארוכת ימים זו. במקביל עלו לארץ אומני קרמיקה יהודים מאירופה שהקימו מפעלים שהיו פעילים ואף הצליחו למדי בשמות ה60 וה70. האחרונים חרטו על דגלם הפצת תרבות "ישראלית" בארץ ובקהילות יהודיות העולם. אם כן לאומנות הקרמיקה היה מקום מרכזי בחברות שחיו בארץ.

במרכז הסימפוזיון עמדה הגעתם של 3 אומנים מאזרבייג'אן בהם אומנית מסורתית המשלבת בעבודתה מוטיבים עממיים כגון גודש המאפיין אומנות של מרכז אסיה וצבעוניות פולי כרומטית על גווני האדמה, וכן אימג'ים השאובים מתרבות הפופ. אומן וותיק המתמחה בטכנולוגיה קראמית ובבניית תנורים, וכן אומן צעיר בוגר האקדמיה בבקו המייצג את העשייה העכשווית באזור. אזרבייג'אן בדומה לישראל נמצאת בתפר שבין מזרח ומערב בין השפעות חיצוניות (כיבוש סובייטי רוסי על כל היבטיו האומנותיים באזרבייג'אן והכיבושים הרבים בישראל) ובין מסורות מקומיות (אסלאמיות ויהודיות).

הקשר עם האומנים האזרים (Azeri) נבנה בזכות האומנית קארן קובליץ. קובליץ, ראש המחלקה לקרמיקה ב University of Southern California הגיעה פעמיים לאזרבייג'אן ועבדה עם האומנים המקומיים. שיתוף פעולה זה הניב תערוכות בארה"ב ובשגרירויות ארה"ב בעולם. בנוסף לקובליץ שהשתתפה בסימפזיון, הגיעה לאירוע גם חוקרת התרבות והאמנית נרמין קורה, מרצה בRoger Williams University ברוד איילנד ממוצא טורקי אשר חיה בירדן (בשנים ההם גם הגדה המערבית) בשנות ה60 ספגה מן ההוויה וחקרה את הקשרים התרבותיים הרלוונתים לנושא הסימפוזיון.

הסימפוזיון השנה עסק במפגש בין האומנים המשתתפים בו. האמנים אשר נבחרו בקפידה, הביאו עימם מטען רגשי, היסטורי וחומרי. האומנים שהשתתפו באירוע באו מארצות שונות מלאומים ודתות שונות. ליבת הסימפוזיון הייתה העבודה האחד לצד השני, עבודה משותפת- , השיחות במהלך היום והלילה.

במהלך הסימפוזיו ןנערכו הרצאות, סיורים בעיר ועבודה משותפת בגלריה. הסימפוזיון תועד בידי צלם סטיילס וצלם ווידאו. האומנים המשתתפים עבדו יחד במשך חמישה ימים בהם לנו אכלו ועבדו יחדיו. ראייה זו הייחודית לגלריה לאומנות אום אל פאחם, מתבססת על מסורת האירוח הערבית, הוכיחה גם הפעם כי עבודות הנוצרות בקרבה פיזית ואינטראקציה אישית מקבלות משמעות חשובה ביצירה האישית של כל אומן בעתיד.

בפתיחת אירועי האומנות בארץ, ספטמבר 2010, תיפתח תערוכה בה יוצגו יצירות שנעשו בעקבות המפגש בין האומנים במאי. התערוכה תלווה בקטלוג.

סימפוזיון הקרמיקה שנערך במאי 2010 והתערוכה שתבוא בעקבותיוחוקרים את הקשר המיוחד שיש לקרמיקה וליוצריה לחברה ולמקום בו היא נוצרת. הקראמיקה שנוצרת כיום בישראל משלבת בתוכה שורשים מהמסורות של האזור (על ההשפעות הרבות שקיבלו מהכיבושים השונים בניהם הערבי, הביזנטי והתורכי) והשפעות מתרבות המערב. השפעות אלו המנוגדות לכאורה בולטות במיוחד התחום יצירה זה.

הסימפוזיון הזה, בדומה לסימפוזיונים הקודמים שהתקיימו מדי שנה , יצר הזדמנות נפלאה לחיבור הקהילה המקומית לעשייה הרבה בתחומי הגלריה ומחוצה לה ואף חיזק את הקשר ליסודות העבר ולאמנות השימושית אשר נכחדה או שנמצאת בסכנת קיום אפשרית.

רועי מעיין, אוצר הסימפוזיון,

אפריל 2010

בתמונה: מעבודותיה של ניילה סולטנובה, אמנית קרמיקה מאזרבאיז'אן